מציאת מרפא לפרקינסון

למה חולי פרקינסון יהיו אלה שיביאו את התרופה למחלת פרקינסון?

המצאות גדולות מתחילות ברגעים קטנים, במעבדות חשוכות, במסדרונות אפלים. אבל הן מביאות איתן תגליות שמשנות את העולם ומאירות אותו באור חדש.


בשנת 1982 זכו המדענים דיוויד הבל וטורסטן וויזל בפרס נובל על תרומתם להבנת הדרך בה המוח האנושי מצליח לפענח אותו וויזואליים. מה שהחוקרים האלה הראו, זה שהתאים במוח החתול (ובאופן דומה גם אצל האדם), מסודרים בצורה כזו שכל תא מגיב לסוג גירוי ויזואלי מסוים. כך למשל, יש תא שמתחיל לפעול כאשר אלומת אור נעה מלמעלה למטה, ואילו תא אחר הנמצא לא רחוק ממנו יפעל רק כאשר אותה אלומה תנוע משמאל לימין. מה שפחות ידוע הוא, ששני החוקרים האלה בילו שעות רבות של ניסויים במעבדתם באוניברסיטה, ללא שהצליחו להבין איך בדיוק פועל מוח החתול.


זה היה רק באחד הרגעים בהם כבה האור, והם התחילו להתמסר ביניהם בפנס יד דולק, כאשר ששמעו לפתע שהאלקטרודה במוחות של החתול שידרה אות חשמלי שבישר על כך שהתא במוחו של החתול התחיל פתאום לעבוד. לאותו התא הייתה מחוברת אלקטרודה, שהקליטה את פעילותו, ורק בעת ההתמסרות המקרית שלהם, בפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים, התא במוחו של החתול החל לצפצף. בתחילה לא היה ברור מדוע הוא ציפצף שזרקו את הפנס, אך לאחר מספר ניסיונות הם עלו על זה – התא ציפצף בתגובה לפנס שהאיר על עיני החתול בזווית מסויימת. הם אז גילו, שכל תא מגיב לזווית של אור המגיעה בצורה שונה, ומכאן, הדרך להבנת מבנה המוח (הקורטקס הוויזואלי) וגם אל הנובל הייתה סלולה.
   
דייויד הבל (זה שאוכל) וטורסטן וויזל (זה שכורע), זוכי פרס הנובל על גילוי מבנה הקורטקס הוויזואלי, 1982.
לידם, תרשים סכמטי של מבנה הניסוי בו גילו את רישום האות החשמלי בקורטקס הויזואלי של החתול.
הטענה אותה הייתי רוצה להציג כאן, היא שהמצאות כאלה אינן פרי של גאונות בלבד, אלא של נחישות ועקשנות המתבטאות בשעות רבות מספור של עבודת מעבדה סיזיפית. אני טוען, שגילויים מסעירים שמשנים את פני המדע, הם למעשה תרגום של זמן, מאמץ וכסף שכולם דרושים על מנת לתרגם את כל זה למעשים.


כדוגמא לכך, אפשר לקחת את תומס אלבה אדיסון, אחד הממציאים הגדולים של המאה ה-19, האיש שאחראי על מאות תגליות מדעיות חשובות, בניהן המצלמה, הפטיפון והטלגרף. האיש אשר ניסה להמציא את הנורה החשמלית, האיש ששרף 1,200 נורות בטרם הצליח לפתח את הנורה התקינה שהחזיקה 1500 שעות. מסופר עליו, שבכל פעם שנשרפה לו נורה, הוא שמח ואמר שהוא מתקרב עוד צעד נוסף ליעד שלו. גם התהלך הזה עלה לו כסף, 40,000 דולר למען הדיוק, סכום אסטרונומי בשנת 1879.
 
תומס אדיסון (1847 – 1931). משמאל: רישום הפטנט של הנורה החשמלית.
כדוגמא אחרונה לנחישות של אדם אחד, או אישה אחת ליתר דיוק, שהצליחה בזכות האמונה בצדקת דרכה לשנות את פני האנושות ואת מצבן של נשים בכל רחבי העולם מבלי היכר, חייבים להזכיר את מרגרט זאנגר, שנולדה בשנת 1879 להורים קתוליים ממעמד הפועלים בניו יורק, ושכלה את אמה במהלך לידה לאחר שזו ילדה את הילד ה-18 במספר במשפחה כאשר הייתה בת-50. באותן שנים, לא היו אמצעי מניעה, ונשים התחתנו מוקדם וילדו ילדים רבים אל תוך עולם של רעב ומחסור.


משפחה ממוצעת באותן שנים ילדה כעשרה עד 15 ילדים. נשים לא יכלו לשמר את שנות נעוריהן ולצאת ללמוד ולעבוד כפי שהן עושות כיום ונאלצו להישאר במעגל העוני, ולהשתעבד מגיל צעיר להורות ולדלות. מסופר על מרגרט, שבלוייה של אמה עלתה על קברה וצעקה בשברון לב, שאמה מתה בגלל יותר מדי לידות. היא נשבעה למצוא דרך להגביל את הילודה ולתת לנשים אפשרות לשלוט במספר הילדים שהן מוכנות ורוצות להביא לעולם.


מרגרט הלכה ללמוד סיעוד ונהיתה אחות בשנת 1912, ונעצרה על ידי הרשויות בשנת 1914 כאשר פרסמה כתב עת שעסק במניעת ילודה. היא ברחה לאירופה וכשחזרה נעצרה לשלושים יום נוספים לאחר שפתחה את הסניף הראשון בעולם של האגודה לתכנון המשפחה (שיש לו כיום נציגויות בכל העולם וגם 14 סניפים בישראל).


מרגרט זאנגר מצאה שותפה לדרך, אישה עשירה שבעלה חלה בסכיזופרניה, והיא לא רצתה להרות ולהיות לאם כאשר בעלה אינו יכול לתפקד כאבא לילדים. אותה שותפה השקיעה זמן וכסף רב על מנת לעזור למרגרט זאנגר לפתח תכשיר למניעת ילודה. בשנות העשרים של המאה הקודמת בעת שיא השפל הכלכלי בארה"ב, היה רעב שיצר ביקוש רב למניעת ילודה. נשים ומשפחות הזדקקו נואשות למצוא דרך לווסת את מספר הילדים, והיה חסר גאון עם רעיון וכסף זמין.


רק בשנת 1959, הצליחה מרגרט זאנגר למצוא את הממציא שרתם את הידע שהיה קיים אז על ההורמון פרוגסטרון לצורך מניעת הריון, כמעט 35 מאז שיצאה לדרך. בשנת 1960 מנהל המזון והתרופות האמריקאי אישר את התרופה למניעת הריון, וחמש שנים לאחר מכן 6.5 מיליון נשים בארה"ב כבר השתמשו בה.
 
בתמונות: מרגרט היגינס זאנגר (1897 – 1966) והמרכז שהקימה לפיתוח אמצעי מניעה
האם 35 שנה זה הרבה לידע לעבור מרעיון לשימוש קליני? ובכן, דופמין התגלה במעבדות מחקריות לראשונה בשנת 1910, אבל חלפו 45 שנה לפני שהחלו לייצר ממנו תרופות לשימוש חולי פרקינסון. מה המסקנה של כל המידע הזה?


ובכן, אחת המסקנות היא שבדרך ממעבדת החוקרים ועד לדלפק בית המרקחת יכולים לעבור עשורים רבים, ולכן צריך לעזור לחוקרים לקצר את הדרך מהמחקר התיאורטי אל היישום הקליני למען החולים.
המסקנה השנייה היא, שעם הרבה רצון ומוטיבציה, ניתן להגיע להמצאות שיכולות לשנות את המציאות.

איך כל זה מתקשר למציאת מרפא למחלת פרקינסון?
האמת שאין בזה שום דבר ייחודי למחלת הפרקינסון. אבל יש בזה מסר אנושי לכל אדם שמחליט לעשות מעשה ולשנות את ההתייחסות שלו לחייו. ויקטור פרנקל כתב בספרו האדם מחפש משמעות שלכל אדם יש בחירה. אפילו לנוטה למות. לא מתים ממחלת פרקינסון, אבל אפשר לבחור איך חיים בתוכה, או איך היא חייה בתוך החיים.


בשנות עבודתי כפסיכולוג באחת המרפאות הגדולות בארץ להפרעות תנועה, ראיתי פעמים רבות את החולים באים עם יקיריהם לביקורת התלת-חודשית במרפאה. את החשש בעיניהם, את הרעד שבא או מהפסקת השפעת התרופה או מהחשש מדברי הרופא, החשש שמא אני באמת מתדרדר, החשש שמא התרופות שלי כבר לא מתאימות וצריך להחליף או להעלות את המינון. בעיקר מה שהיה בולט, זה שיש חולה שמאוד מפוחד, ומהצד השני, רופא שיודע הרבה ורוצה לעזור.


היחסים הפסיכולוגיים האלה, של חולה המצא בעמדה "נחותה" הבא לקבל מזור מאיש המקצוע שיודע את כל הדרכים לסייע, הם סוג של יחסים שאנו הפסיכולוגים קוראים להם "Top down". או בעברית – מלמעלה למטה. החולה יושב ומחכה לתשובות שייקלו וישפרו את מצבו, ללא שליטה או אפשרות באמת להרגיש שווה ערך. לכאורה – ברור שזה המצב, לא? הרי החולה אינו רופא ואינו יודע רבע או עשירית ממה שיודע הרופא, ואז מדוע שירגיש אחרת?
האמת, שגם המדע וגם החברה מראים לנו אחרת.


נתחיל מהחברה.
בתחילת שנות ה- 60 בקליפורניה, ארה"ב, פתחו מספר סטודנטים צעירים עם נכויות קשות במאבק חברתי כנגד אוניברסיטת ברקלי, שלא אפשרה להם להיות חלק מההווי הסטודנטיאלי של הקמפוס, בגלל שהכיתות לא היו נגישות לאנשים בכיסאות גלגלים. בעקבות מאבק של סטודנט יחיד, עם ריאה מלאכותית השוקלת מאות קילוגרמים, שדרש מהאוניברסיטה לתת לו הזדמנות שווה ללמוד והצליח במאבקו, זכו סטודנטים נוספים בהזדמנות זו – להרגיש בפעם הראשונה שווים בין שווים.


בשנות השבעים יצאה התנועה שלהם לתודעת הציבור ברחבי ארה"ב ובהמשך גם בעולם. בשנים האחרונות מוקמים אף בישראל מרכזי חיים עצמאיים, הנותנים מענה לכלל האנשים עם הנכויות. בסיס התנועה החברתית הזו עומד עיקרון, שאנשים עם נכויות או מחלות כרוניות כגון פרקינסון, יכולים להיות עצמאיים ולקבוע ולעצב את חייהם, ללא תלות באנשי מקצוע. במרכזים של חיים עצמאיים עובדים אנשים עם נכויות, שבוחרים בעצמם איזה אנשי מקצוע לשכור לצורך השירותים שהם צריכים, אך הפעם לא מתוך תחושת נחיתת או תלות, אלא מתוך ידיעה שהם בעלי הבית, והם מעסיקים את מי שהם רוצים ואת מי שהם צריכים.


מהיכרות אישית שלי עם מספר מרכזים כאלה בישראל, אני מאמין באמונה שלמה, שזו גישה נכונה של אנשים עם נכויות בנוגע לחייהם, וגישה זו משפרת את איכות החיים ואת התחושה של השליטה שלהם בחייהם.


אם נחזור לרגע למחקר האקדמי, מחקרים מראים מזה שנים רבות, שאנשים המאמינים שהיכולת לשנות את חייהם ואת גורלם נתונה בידיהם, הם גם אנשים בריאים יותר. במחקר שנערך לפני כעשר שנים בצפון קרוליינה שבארה"ב נבדקו 86 חולי פרקינסון בשלבים שונים של המחלה בנוגע לאיכות חייהם ולמידה בה הם מרוצים באופן כללי ביומיום ממהלך חייהם. ממצאי המחקר הראו, שהמרכיב המרכזי ביותר שניבא את מידת שביעות הרצון של החולים מחייהם היה מושג המכונה באנגלית "Mastery", או בעברית – המידה בה הם מרגישים שהם שולטים ומכוונים את חייהם.


במחקר עדכני יותר של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת בלטימור בארה"ב , נבדקו כמאה חולי פרקינסון במספר מדדים, ביניהם מידת הנכות הגופנית. החוקרים מבלטימור הראו, שחולים שהאמינו שהשליטה בחייהם נתונה יותר בידיים שלהם, היו גם בעלי מצב גופני טוב יותר וסבלו פחות מבעיות גופניות, וזה ללא קשר לחומרה או למשך המחלה!


חשוב עד כאן להדגיש, שהתמודדות פעילה עם מחלת פרקינסון אינה רק המלצה, אלא היא "הדרך הנכונה" והישרה להתמודד עם המחלה.


ועכשיו, מדוע אני מאמין שחולי פרקינסון יהיו אלה שימצאו את התרופה למחלת פרקינסון? 
לפני כשנה, הצליחה עמותת ה ALS בישראל, המאגדת את החולים במחלה הניוונית הקשה והקטלנית ביותר, לגייס סכום כסף מספיק ששכנע את נשיא חברת "בריינסטורם" הישראלית, להשקיע את הניסוי הקרוב בתאי גזע לא על חולי פרקינסון כפי שתוכנן, אלא בחולי ALS. בכך הוכיחו חולי ALS הישראלים, שאם האקדח מכוון לרקה ניתן להגיע לתוצאות מרשימות הרבה יותר, ונטלו מחולי פרקינסון את הבכורה בניסוי המתקדם מסוגו בישראל בתאי גזע.


אז איך ניתן לשפר את המצב?
החולים במחלת פרקינסון יכולים לעשות הרבה מאוד על מנת לקדם את מציאת המרפא למחלה.
השינוי מתחיל בשינוי תפיסתי –על החולים להכיר בעובדה, שמציאת מרפא היא דבר שתלוי בהם, ועוד יותר מכך, שאם הם באמת ייתנו את ליבם ומרצם לכך, ישנו סיכוי סביר להניח שהמרפא יגיע עוד בתקופת חייהם הקרובה, ואולי מוקדם מכפי שהם מצפים.


יש להקדיש מחשבה ומאמצים רבים ככל האפשר, לתמוך בפעילות מחקרית של חוקרים צעירים ובמרכזי מחקר מבוססים בישראל, בכל דרך אפשרית.
העמותה מסוגלת לפקח על הפעילות המחקרית, בדיוק כמו שהדבר נעשה באגודה למלחמה בסרטן.
 
נכתב באהבה ובהערכה רבה לכלל חולי הפרקינסון
דר' עומר פורת

נשיות ופרקינסון

By Michal B • February 23, 2026
נשיות ונמפגש עם מחלת פרקינסון (התפרסם בכתב העת של עמותת הפרקינסון בישראל, "עמיתים").

דופמין והתנהגות

By Michael L • February 23, 2026
דופמין - סוד קסם החיים למה דופמין מעניין? כבר בשנת 1910 הצליחו ג'ורג' בארגר וג'יימס אוונס לייצר לראשונה דופמין בחדריהן החשוכים של מעבדות "Wellcome" בלונדון, אך לקחו עוד 50 שנה בטרם הצליח אולה הורניקווויץ לייצר לבודופא. אותו לבודופא, dopamine's precursor, הפך להיות התקווה של מיליוני חולים בהפרעה ההיפו-דופמינרגית הגדולה בתולדות האנושות, מחלת פרקינסון. במקביל זוהה עודף דופמין כאויב מספר אחת של מיליוני חולים בהפרעות היפר-דופמינרגיות, בראשן סכיזופרניה וקשת ההפרעות הפסיכוטיות ("The dopamine hypothesis"). מאז צלח דופמין את התחומים הנוירופסיכיאטרים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, הוא עבר מהפכה נוספת עם התפתחות מדעי העצב (neuroscience) אשר הציבו אותו כשותף מרכזי בהבנתם של התפקודים ההתנהגותיים והקוגניטיביים, ובהתחקות אחר תהליכים מוטיבציוניים בהתנהגותם של בני אדם ובעלי חיים. כיום חיפוש ב PubMed על "דופמין והתנהגות" מוליד פי ארבע יותר ציטטות (27,868( מאשר "cocaine addiction" ומספר הפרסומים על דופמין והתנהגות עולה משנה לשנה. ספרים חשובים חדשים מתפרסמים וכנסים בינלאומיים מוקדשים ללמידת תפקודיו בתוך גרעיני הבסיס ומחוצה להם, ומעבדות הדמיה מפתחות טכניקות למיפוי מדויק יותר של פעילות המערכת הדופמינרגית. אז למה דופמין מעניין? הוא מעניין כי ככל שאנחנו למדים יותר על התנהגות בעלי חיים כך אנחנו נוכחים לראות עד כמה הוא שותף חיוני בכל התהליכים הקוגניטיביים, החל מהפניית הקשב ויציבותו, דרך יכולות התפיסה, הלמידה והזיכרון, וכלה ביכולות הניהוליות. הוא שותף פעיל בוויסות שינה, באוכל ובמין וכמובן בתכנון בבקרה ובהוצאה לפועל של תנועה. למעשה, אין כמעט פעולה מוחית שלא מערבת דופמין בצורה כזו או אחרת, ולא ניתן להשפיע על המערכת הדופמינרגית מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי במערכות התנהגותיות. רקע: דופמין, מבנה מיקום ופעילות נוירונאלית דופמין הנו מתווך עצבי, מולקולה המורכבת מפחמן, מימן, חמצן וחנקן, אבני הבנייה של שלושת הקטאכולמינים (דופמין, אפינפרין ונוראפינפרין) . דופמין מיוצר מחומצת האמינוtyrosine המופקת מ phenylalanine. דופמין פועל בעולם החי והצומח כנוירוטרנסימטור, כנוירומודולטור, וכנוירו-הורמון ומצוי בצמחים שונים , בחרקים בדגים בבעלי חוליות ובחסרי חוליות בהם הוא פועל במגוון דרכים במטרה לשמר הומיאוסטזיס, החל מהרמה הפיזיולוגית הפריפריאלית וכלה ברמה ההתנהגותית ובמערכת העצבית המרכזית. במוח האדם וביונקים אחרים פועלת המערכת הדופמינרגית בעיקר בסטריאטום אך גם מחוצה לו, באזורים קורטיקליים פרה- פרונטליים, מדיאליים, אינפרא ופארא-לימביים. נוירונים דופמינרגיים נמצאים בעיקר ב- substansia nigra pars compacta (SNpc), בטגמנטום הוונטראלי(VTA) ובהיפותאלמוס, ורצפטורים לדופמין (מסוג D1, D2) ממוקמים בעיקר בסטריאטום הדורסאלי, באזורי התגמול (neucleus accumbens, NAcc) וב- olfactory tubercle. ריכוזים נמוכים יותר של רצפטורים דופמינרגים נמצאים בקורטקס, ב- septum pellucidum ובהיפותלמוס ואילו בהיפוקמפוס ריכוזם מזערי . המערכת הדופמינרגית פועלת בארבעה מסלולים עיקריים בצרברום: הראשון שהוא מסלול ניגרוסטריאטאלי, המקשר בין ה-SNpc ובין הסטריאטום הדורסאלי; השני מחבר בין ה-VTA לאזורים לימביים, המכונה המסלול המזולימבי; השלישי המחבר בין ה VTA ואזורים נרחבים בניאו-קורטקס; הרביעי פועל על ידי הפרשת דופמין מההיפותלמוס להיפופיזה על מנת לעכב את ייצור פרולקטין, מסלול המכונה tuberoinfundibular . היקף הפעילות הדופמינרגית שזוהה בהתנהגות בעלי חיים ובבני אדם כנראה שלא קיים תחום קוגניטיבי או התנהגותי שדופמין אינו משחק בו תפקיד כלשהו. מאז שזוהה דופמין לפני כחמישים שנה (על ידי זוכה פרס נובל ברפואה לשנת 2000, ד"ר ארוויד קרלסון משבדיה), כשחקן מפתח במערכת העצבים , הלך והתברר עד כמה הוא דומיננטי גם בפתופיזיולוגיה של מגוון מצבים נוירופסיכיאטרים, בניהם סכיזופרניה, ADHD ומחלת פרקינסון, וכי תרופות המגבירות שחרור דופמינרגי (methylphenidate, אגוניסטים דופמינרגיים) או מעכבות שחרור דופמינרגי (כגון הלופרידול) משפיעות על הקוגניציה וההתנהגות של החולה, לעיתים לא פחות מאשר על המוטוריקה שלו. מבין השלל הרב של מחקרים המתמקדים בדופמין והתנהגות או דופמין וקוגניציה, נזכיר כאן רק מספר מצומצם ולו רק בכדי לתת מושג כלשהו על מגוון התפקודים בהם מעורב דופמין. דופמין ואינטראקציה חברתית פסיכוסטימולנטים המעלים את ריכוז הדופמין בסטריאטום הונטראלי באופן כללי מורידים את רמת הפעילות החברתית; חולדות צעירות המקבלות אמפטמינים (החוסמים את הקליטה מחדש של דופמין ומעלים את ריכוזו ברמה החוץ תאית) יוזמות פחות משחק עם חולדות צעירות אחרות וגם פחות משתפות פעולה עם בקשות למשחק על ידי חולדות אחרות, שלא קיבלו סטימולנטים (וזאת ללא הבדל ביכולות תנועתית או מוטורית הנשארת שמורה). בבני אדם, נמצא כי אנשים עם פוביה חברתית הנם בעלי קליטה נמוכה יותר של רדיו-ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים מסוג D2 בסטריאטום בהשוואה לנבדקים בריאים , כלומר, שחלק מהביטוי של החרדה החברתית שלהם מתאפיין גם בפעילות דופמינרגית נמוכה באזורי התגמול. מאפיין אחד באינטראקציה חברתית, הוא היכולת לזהות הבעות פנים, המהוות אינדיקציה על כוונותיו של האחר. מחקרים בבני אדם מצביעים על כך, שדופמין ממלא תפקיד מרכזי בעיבוד מידע רגשי המתקבל מהבעות פנים. חוקרים הראו למשל, כי חסימה זמנית של דופמין בנבדקים בריאים פגעה ביכולת הזיהוי של כעס. מתן תרופות דופמינרגיות (לבודופא) לנבדקים בריאים הביא לירידה בפעילות האמיגדלה בעת צפייה בהבעות פנים ואילו מתן אמפטמינים (המגבירים פעילות של מונואמינים כדוגמת דופמין) לנבדקים בריאים, הביא לעלייה ברמת הפעילות באמיגדלה בעת צפייה בהבעות רגשיות. קיימת השערה, כי דיסרגולציה דופמינרגית המעצבבת את האמיגדלה תורמת לשינויים בעיבוד מידע רגשי מהבעות פנים, כך שעודף או חוסר של דופמין גורמים להפרעה בתפקודים אלה. דופמין ורבייה מחקרים על דופמין ורבייה מראים, כי מתן אגוניסטים דופמינרגים מגביר ואילו מתן אנטגוניסטים מחליש את תדירות ועוצמת שירי החיזור של הזרזיר האירופי (European starling). דופמין מופרש ביתר שאת לסטריאטום הונטראלי של זכרים ונקבות החולדה עם החשיפה של פרטנר מיני זמין, הוא גובר ככל שהאקט המיני מתקדם , ואילו חסימה של קולטנים לדופמין מסוג D2 מפחיתה את הניסיונות להרבעה ומגדילה את ההפוגות בין אקט לאקט. נברן הערבות (prairie vole), ידוע בנאמנותו לבת זוגו (גם לאחר מותה) ורק לעיתים נדירות יקיים מגע מיני עם נברנית שאינה בת זוגתו הקבועה. נברנים אלה מגיבים באופן אגרסיבי רק כלפי בני זוג זרים פולשים ולעולם לא כלפי בת זוגם. אך מחקרים הראו, כי נברן זה מגיב בתוקפנות כלפי בת זוגו כאשר הוא מקבל אמפטמינים המעלים את ריכוז הדופמין המופרש בסטריאטום. במתן הלופרידול ניתן למנוע מנברנים אלה לפתח את הקשר המונוגמי שלהם, מה שממחיש את חשיבותו של דופמין ביצירת קשר מונוגמי ארוך טווח ( forming pair bonds). דופמין והתנהגות אמהית הקשר בין אם והתינוק הנו קריטי בשנים הראשונות, אך באופן ספציפי נמצא בבני אדם, כי ילדים שסבלו מטיפול הורי לקוי או חסר בחצי השנה הראשונה לחייהם, היו בעלי רמות נמוכות יותר של סרום דופמין ביתא-הידרוקסילאז (האנזים שממיר דופמין לנוראפינפרין), כלומר שהמערכת הדופמינרגית מושפעת מאיכות הקשר הורה – תינוק. יתרה מכך, במודלים של מכרסמים ניתן לראות, כי בקרב אמהות ובקרב צאצאים שסבלו מהפרדה מוקדמת בין האם והילוד, נמצאה סופר-סנסיטיזציה של רצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי, שהתבטאה בתגובתיות רבה יותר לסמים מעוררים (אמפטמינים וקוקאין), תופעה שמניחה את היסודות להתמכרות. חולדות המקבלות אמפטמינים לאחר הלידה מלקקות פחות את הוולדות שלהן, מתעכבות יותר באיסוף הצאצאים ובמגע עמם, ומשקיעות פחות מאמץ בבניית מאורת הגידול (קינון). לעומת זאת, חולדות המשקיעות זמן בליקוק ובטיפוח (grooming) הוולדות שלהן, משחררות יותר דופמין לסטריאטום הונטראלי (nucleus accumbens) , ונמצא קשר חיובי בין מידת הפעילות החשמלית ב VTA, וכן ב mPFC ובין מידת המאמץ המושקעת בהחזרת הגורים לקן. דופמין ומוטיבציה לתגמול אחד התחומים שנחקרו ביותר הוא תפקידו של דופמין במוטיבציה לתגמול חיובי ובלמידת חיזוקים חיוביים. מחקרים מראים, כי מתן גירוי דופמינרגי או פסיכוסטימולנטים המגבירים את ההפרשה של דופמין במערכת המזולימבית, מעלה את המוטיבציה להשקעת מאמץ עבור תגמול בקרב חולדות , כלבים , קופי רזוס ובבני אדם. התגמול יכול להיות ישיר (מתן סם או תרופה סיסטמיים, גירוי נוירוכימי או חשמלי ישירות ל -NAcc (מיקרודיאליזה או מיקרו אלקטרודה) או גירוי עקיף (כגון מתן מזון או משקה המעלים את הפעילות הדופמינרגית באזורי התגמול). פגיעה בפעילות הדופמינרגית (באמצעות אנטגוניסטים לדופמין כדוגמת הלופרידול) מורידה את ההשקעה של בעלי חיים בפעולות המיועדות להשיג תגמול. במצבים אלה פגיעה בדופמין מזרזת את נקודת השבירה ("breaking point"), שהיא נקודה בה האורגניזם מפסיק להשקיע את המאמץ הנדרש על מנת להשיג תגמול (כגון מספר לחיצות על דוושה, כשחולדה "היפו-דופמינרגית" נשברת לאחר לחיצות ספורות, ואילו חולדה "היפר-דופמינרגית" תישבר לאחר מספר רב מאוד של לחיצות). בדומה לפעולה אותה מבצע האורגניזם על מנת להתקרב לגירוי חיובי בסביבתו, בתיאוריות הלמידה קיימות עבודות המתארות פעולה שמבצע האורגניזם על מנת להימנע מקבלת גירוי שלילי, כמו למשל חזירי ים (guinea pig) שלמדו להניע גלגל על מנת למנוע קבלת שוק חשמלי (עונש). מעבודות מוקדמות של חוקרים שבחנו את הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום הוונטראלי במהלך מטלות של למידת חיזוק חיובי בעזרת מיקרו אלקטרודות המושתלות באזורי התגמול, עולה כי קיימת עלייה בשחרור של דופמין ב NAcc וברמות גבוהות יותר של מטאבוליטים אקסטראסלולאריים (DOPAC, HVA) המתרחשת במקביל להתנהגות ההמנעותית של החולדות המכוונת להפסיק או למנוע קבלת עונש. מתן אמפטמינים משפר את קצב למידת ההימנעות בקרב חולדות ואילו אנטגוניסטים דופמינרגיים מבטלים את האפקט הזה. נתונים אלה ואחרים מראים, כי ככל שמדובר בסטריאטום הוונטראלי (NAcc, VTA), דופמין מופרש באופן מוגבר במערכת המזולימבית כאשר קיים גירוי שלילי שהאורגניזם מנסה להימנע ממנו, ודופמין מתפקד במצבים לא רצויים אלה, כמנוע מוטיבציוני הדוחף את האורגניזם לבצע שינוי במצבו. בוויכוח שניטש בשנים האחרונות על תפקידיו של דופמין במוטיבציה לתגמול, מושם דגש על שלושה תפקידים עיקריים : דופמין כמתווך הנאה ("Liking"), דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") ודופמין כמתווך למידה של גירויים המנבאים תגמול חיובי ("Learning"). במסגרת הוויכוח האקדמי הזה, הועלו עדויות רבות לתקפותה של כל השערה, כאשר חוקרים שונים ניסו ועדיין מנסים לתמוך בגישה שלהם להבנת תפקידו המרכזי של דופמין בתגמול. לחיזוק הטענות שדופמין מתווך הנאה ("Dopamine = The pleasure neurotransmitter"), ניתן לומר, כי הסטריאטום הוונטראלי (VTA, NAcc) הנו אזור אנטומי עשיר ביותר בתאים דופמינרגיים, וכי הפעילות המטאבולית בו עולה כאשר אורגניזמים באים במגע ישיר עם תגמול חיובי, כגון מזון, סקס, פסיכוסטימולנטים ותגמולים חברתיים או כלכליים. זוהי "היפותיזת האנהדוניה" , הנתמכת במחקרים המראים כי ההנאה מגירוי עולה עם פעילות סטריאטלית וונטראלית, ופגיעה במערכת הדופמינרגית פוגעת ביכולת להנאה. חוקרים שתומכים יותר בתפקיד של דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") מצדדים בטענות המראות כי דופמין מופרש דווקא בתיווך גירויים שהנם רצויים בסביבת האורגניזם, ופחות בהנאה מהצריכה שלהם בפועל; כך למשל הראו חוקרים, כי מתן methylphenidate (המעלה את ריכוז הדופמין האקסטראסלולרי במוח), גרם להפעלה רבה יותר של הסטריאטום הדורסאלי (caudate, putamen) בקרב נבדקים אנושיים, שנתנו להם לצפות בתמונות של מזון תחת הרעבה ממושכת, וכי הפעלה זו הייתה בקורלציה חיובית עם דיווח עצמי של רעב ורצון לאכול. בשונה מכך, הראו חוקרים אחרים שבדקו חולי פרקינסון עם התמכרות לתרופות דופמינרגיות (dopamine dysregulation syndrome), שחולים עם בעיית התמכרות לתרופות דופמינרגיות דירגו את הצורך בתרופות כגבוה יותר, ככל שהקליטה של ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי שלהם הייתה נמוכה יותר; כלומר, ש Wanting מבטא את הצורך לגשר על היפו-אקטיבציה דופמינרגית בסטריאטום הונטראלי ומטרתו להחזיר את האורגניזם למצב הומיאוסטטי תקין. בין אם הממצאים יובילו לסטריאטום הונטראלי או לסטריאטום הדורסאלי, גישה תיאורטית זו רואה בדופמין כמתווך רצייה, יותר מאשר את ההנאה עצמה מחומרים או גירויים מתגמלים. בין התיאורטיקנים התומכים בתפקידו של דופמין בלמידה ("Learning"), בולטת עבודתו של וולפרם שולץ שהציע, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים בעיקר לצורך קידוד של אירועים בעלי חשיבות בסביבה (incentive salience); כלומר, שנוירון דופמינרגי בסטריאטום הונטראלי יעבוד ביתר שאת בעת הופעת גירוי, המלמד על סבירות גבוהה לקבלת גמול. במידה והגמול הנו צפוי מראש או שהסבירות לקבלת התגמול הנה נמוכה מאוד, התא הדופמינרגי יפעל באופן מינימלי. יתרה מכך, במידה והיתה טעות בחיזוי והתגלה שהפרס שהיה צפוי לבסוף אינו מגיע, או שהגירוי מנבא דווקא עונש ולא פרס, תתקיים אינהיביציה של הפעילות הדופמינרגית (reward prediction error) וכל זאת על מנת למנוע למידה של גירוי שהנו מנבא תגמול גרוע. תאוריית הלמידה נתמכת בכך, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים גם לנוכח קבלת תגמול ממשי כגון מזון או שתייה (unconditioned stimulus, UCS), אך גם לנוכח גירויים סביבתיים (תחושתיים, אודיטוריים, ויזואליים) המבשרים את קבלת התגמול הרצוי(conditioned stimulus, CS) . דופמין והתנהגות הומאוסטטית: תיאבון ורעב מחקרים בחולדות הראו כי רמות הדופמין בסטריאטום עולות לאחר אכילה , ואילו בבני אדם רמת הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום עולה ככל שבני אדם מדווחים על הנאה רבה יותר מהאוכל. אנו יודעים גם, כי השחרור של דופמין בסטריאטום קשור לא רק בהנאה מהאוכל עצמו, אלא גם מהצגת גירויים בסביבת האורגניזם המבשרים על מזון, וכן עקב הצורך בביצוע פעולות הנדרשות לצורך השגת מזון. מחקר שבדק הרגלי אכילה של חולדות עם נטייה מולדת להשמנה (Sprague–Dawley obese rats), הראה שבחולדות אלה קיימת מלכתחילה רמת פעילות דופמינרגית נמוכה יותר בסטריאטום הונטראלי בתגובה לאכילת מנת מזון סטנדרטית. מחקרים עדכניים מראים לנו, כי הנטייה לפתח היפו-אקטיבציה דופמינרגית בתגובה למנת מזון, ועקב כך לפגוע בעוצמת הגירוי המתקבל ממרכזי העונג, הנה תכונה המוכוונת גנטית בבעלי חיים ובבני אדם. - על בסיס ממצאים כגון אלה וכן בפרדיגמות אחרות הבוחנות התנהגות מכוונת תגמול, טוענים חלק מחוקרים, כי אנשים הסובלים מבעיות התמכרות בכלל, משקפים רמות נמוכות יותר של קולטנים לדופמין בסטריאטום אשר גורמות לרגישות נמוכה יותר לתגמולים טבעיים (כגון אוכל, שתיה, מין או פעילות גופנית) ולכן מפתחים התנהגויות קומפולסיביות שמטרתן להעלות את הטונוס ההדוני (hedonic tone), באמצעות פסיכוסטימולנטים, צריכה מוגזמת של מזון או תרופות או בהתמכרות לאוכל, לסקס או להימורים. דופמין, חקירה, וחיפוש אחר חידושים מספר מחקרים בשנים האחרונות הראו, כי קיימת לאטרליזציה המיספריאלית במוטיבציה לתגמול, וכי ישנו תפקיד שונה להמיספרה הימנית לעומת השמאלית בציפייה לתגמול חיובי. במחקר אחד נמצא קשר בין פעילות מוגברת של אזורים בקורטקס הפרה פרונטלי הדורסולאטראלי והאורביטופרונטלי השמאלי ובין תגובתיות מוגברת לגירויים מנבאי תגמול. באופן דומה נמצא במחקר אחר קשר שלילי מובהק בין מידת הקשירה של ליגנד ספציפי לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 (([11C]FLB 457 באינסולה הימנית ובין תכונה אישיותית המאופיינת בחיפוש אחר חידושים (novelty seeking, NS) כך, שנבדקים בעלי קשירה דופמינרגית נמוכה באינסולה הימנית היו בעלי נטייה רבה יותר לתכונה זו. NS מתוארת בבעלי חיים כתכונה התנהגותית המתאפיינת בחקירה תכופה של הסביבה, התקרבות לגירויים חדשים והימנעות פעילה מגירוים שליליים בסביבה. בבני אדם, NS מתוארת כממד אישיותי המורכב מארבעה גורמים נפרדים, שהם: התרגשות מחקירה של גירויים חדשים לעומת נוקשות, אימפולסיביות לעומת התנהגות שקולה, מוחצנות לעומת שמרנות וחוסר ארגון לעומת משמעת עצמית גבוהה. NS נמצאה בקורלציה חיובית עם רמת הפעילות הדופמינרגית בבני אדם בריאים ומתארת רצון להתקרב (בחקירה או בהתנהגות מכוונת) לגירויים בעלי ערך חיובי בסביבת האורגניזם. פרופ' רחל תומר ופרופ' יהודית אהרון-פרץ מישראל, הראו במחקר בחולי פרקינסון, קשר חיובי בין חומרת החסר הדופמינרגי בהמיספרה השמאלית (כפי שנמדד על ידי חומרת הסימנים המוטוריים הקונטרא-לאטראליים) ובין הירידה במדד NS. במחקר המשך הראו תומר ועמיתיה קורלציה בין האסימטריה של קשירה של ליגנד לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 בסטריאטום ([11C]raclopride) לבין המדד האישיותי של incentive motivation. ממצאי המחקר הצביעו על זמינות רבה יותר של רצפטורים מסוג D2 ב putamen השמאלי ביחס לימני, ובכך תמכו בקשר שבין ההמיספרה השמאלית, דופמין ומוטיבציה לתגמול. סיכום במאמר זה הוצגו רק מעט ממגוון תפקידיו של דופמין בהתנהגות, ותחומים רבים וחשובים נוספים, כגון פעילותו בתהליכי חשיבה, קשב וזיכרון, אגירת מזון, יצירתיות, דת, אמונה ופסיכופתולוגיה - כלל לא תוארו כאן וממתינים לפירוט נרחב יותר בזמן אחר. עיקר המפגש של אנשי רפואה עם דופמין והתנהגות הוא בקצוות, בהפרעות התנהגותיות הנגרמות מעודף (כמו בקשת ההפרעות הפסיכוטיות), או מחוסר דופמין (כמו למשל בפרקינסון, במצבי דיכאון או אפטיה). אך יש לזכור כי לדופמין תפקידים רבים ברפרטואר ההתנהגות האנושי, ולכן יש לבחור בהסתכלות רחבה על מגוון ההשפעות שיש לטיפולים תרופתיים על המערכת הדופמינרגית, ולא להתמקד בהכרח במוטוריקה, במצב רוח או בהתנהגות הדונית. יתרה מכך, הבנת פעולתו של דופמין במוח משמעה הבנת יכולתה של נפש האדם לקיים את עצמה באופן מלא, כיישות חיונית, המסוגלת להתמקד במטרות, לרדוף אחריהן בהתמדה ולשאוף למימושן. דופמין הוא שנותן לנו את הטעם שבקיומנו, הוא תבלין החיים, שעודף ממנו עשוי לקלקל את יצירתנו, אך חוסר ממנו משאיר אותנו בהכרח בקיום טפל ועקר. דר' עומר פורת omerporat77@gmail.com

דיכאון ופרקינסון

By Orel yehi Shalom • February 23, 2026
דיכאון במחלת פרקינסון הנו מצב נפשי, שיש לו מספר גורמים; חלק מגורמים אלה קשורים לתהליכים גופניים ופיזיולוגיים, וחלק מהם קשורים לתפיסות של האדם בנוגע למצבו, ואלו בתורן יכולות להשפיע מאוד על מצבו הגופני והנפשי כאחד. כיום מקובל בקרב הרופאים המטפלים בחולי פרקינסון, לראות בדיכאון הפרקינסוני כתופעה ייחודית, אשר יש לה חפיפה עם הדיכאון ה"רגיל", אך גם מאפיינים ייחודיים. למשל, לא מקובל להסתכל על איטיות וירידה בהבעת פנים בפרקינסון, כמאפיין של דיכאון, אך בקרב עם אנשים ללא פרקינסון כן רואים בכך מאפיין דכאוני. לשמחתנו קיימים היום טיפולים יעילים להפרעות במצב הרוח של חולי פרקינסון, וניתן על ידי איזון תרופתי נכון, לשפר את מצבו הנפשי ובכך גם את מצבו הגופני של החולה. קיימות היום גם גישות לא תרופתיות או טבעיות לשיפור מצב רוח בפרקינסון. אלו כוללות פעילות גופנית (אשר משפרת גם תפקודים קוגניטיביים), וכן גישות אחרות שהיעילות שלהן עדיין נבחנת, כגון אומגה 3, צמח ההיפריקום, דיקור סיני ועוד. לא פחות חשוב מכך, הוא האפשרות לשקול טיפול פסיכולוגי פרטני או קבוצתי על מנת להתמודד עם מצב הרוח, ולבחון את העמדה של החולה בנוגע למצבו. מספר רב של מחקרים הראה בעולם, כי שיטות טיפול פסיכולוגיות המנסות לבחון מחדש אמונות ועמדות בנוגע למחלות שונות, יכולות לשפר באופן משמעותי ביותר את ההתמודדות הנפשית והרווחה הנפשית של החולה. השלב הראשון בטיפול בדיכאון כולל אבחון נכון על ידי רופא (נוירולוג או פסיכיאטר) המתמצא בטיפול בהפרעות תנועה. בהמשך להמלצות הרופא המטפל ניתן לבחור את שיטות הטיפול הנוספות.

הפרעות בוויסות דחפים ומחלת פרקינסון

By Orel yehi Shalom • February 23, 2026
תרופות דופמינרגיות ובעיות וויסות דחפים במחלת פרקינסון עומר פורת, פסיכולוג שיקומי וד"ר שרון חסין, מנהלת מרפאת פרקינסון והפרעות תנועה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר "Cuando usted está bailando con el diablo asegúrate de que tienes los pasos correctos" המשפט, "כאשר אתה רוקד עם השטן דע היטב את הצעדים" (מופיע לעיל במקור בספרדית), אומר שכאשר עוסקים בגורם הפכפך וחמקמק, צריך מיומנות רבה בשביל להפיק ממנו תועלת, ולא - הוא עלול להוביל אותנו שאולה. במאמר זה הכוונה היא לשימוש בתרופות דופמינרגיות מסוג אגוניסטים ולהשפעתן על חולי פרקינסון. ראשית, חשוב לנו לציין כמה דברים: א. למרות המונח "מחלת פרקינסון", אין מדובר במחלה אחת שווה לכולם. אין דומה חולה אחד למשנהו, מה שמתאים לחולה אחד לא מתאים לאחר, ומה שמתאים לחולה בשלב מסוים אינו מתאים לו בשלב אחר של המחלה. לכן חשוב לא לנהוג בפזיזות ולא לרוץ מייד לרופא לדרוש לשנות תרופות. מטרת המאמר היא להעניק ליידע את החולים בנוגע לתסמונת, מתי יתכן שיהיה צורך לשנות את הטיפול התרופתי ומתי אפשר להמשיך וליהנות מטיפול תרופתי מאוזן ויעיל. ב. מציאת טיפול תרופתי טוב לחולה הוא אתגר לרופא ולחולה כאחד. מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה, הכולל מספר ניסיונות עם תרופות ומינונים שונים, עד שמוצאים שילוב מוצלח. זהו תהליך שלוקח זמן ודורש סבלנות רבה. ג. מחלת פרקינסון היא מחלה דינאמית ומשתנה, ומי שמיטיב להסתגל לשינויים במקום להיאבק בהם, עתיד לסבול ממנה פחות וליהנות יותר מימיו ומלילותיו. הפרעות בשליטה ובוויסות של דחפים - איך הן קשורות למחלת פרקינסון? בשנת 2010 פורסם מחקר, הגדול ביותר מסוגו, פרי שיתוף פעולה של חוקרים מ- 46 מרפאות פרקינסון בארה"ב ובקנדה, על בעיות בוויסות דחפים בחולי פרקינסון (The DOMINION study). מבדיקה של 3090 חולי פרקינסון שנסקרו העלה המחקר ממצאים לגבי התפתחותן של הפרעות בוויסות דחפים במהלך חצי שנה של מעקב מרפאתי. החוקרים בדקו ארבע התנהגויות של קושי בוויסות דחפים: הימורים כפייתיים, התנהגות מינית כפייתית, קניות לא נשלטות ואכילה מופרזת. (התנהגויות אחרות, כמו עיסוק מופרז בתחביבים או בגלישה באינטרנט, נטייה לשוטטות שעות מחוץ לבית ועוד, שגם הן קשורות להפרעה בוויסות דחפים, לא נבדקו במחקר זה). המשותף לכל ההתנהגויות הללו הוא שהן מעניקות תגמול רגשי חזק ומיידי. המשותף לכל ההפרעות הוא הקושי בשליטה על המנגנון המבקר ומווסת את ההתנהגות המסוימת, אותו מנגנון האומר לנו "עד כאן" או "מספיק", שבלעדיו התנהגות הופכת לכפייתית. המחקר העלה, שכ-13.6% חולים מתוך אוכלוסיית המדגם דיווחו על הפרעה בוויסות דחפים. מתוכם 5.7% דיווחו על דחף לא נשלט לקניות, 5% דיווחו על הימורים כפייתיים, 4.3% דיווחו על אכילה מופרזת וכ-3.5% דיווחו על דחף מיני מוגבר. גברים דיווחו פי עשר יותר מנשים על התנהגות מינית לא מווסתת (5.2% לעומת 0.5%), וגברים סבלו גם פחות מנשים מתופעת קניות לא נשלטות (4.5% לעומת 7.8%). בנוסף הראה המחקר, שחולים עם בעיות בוויסות דחפים היו בעלי סיכוי רב יותר להיות גם מעשנים ובעלי קרובי משפחה מדרגה ראשונה עם בעיות התמכרות להימורים (ללא קשר למחלת פרקינסון או לתרופות). לרבע מהחולים שסבלו מהפרעות בוויסות דחפים היו יותר מבעיה אחת (למשל גם בעיית הימורים וגם בעיית אכילה). בכל ההשוואות שנערכו במחקר זה, נמצא שחולים שקיבלו תרופות מסוג אגוניסטים דופמינרגים Dopamine agonists (בארץ: רקוויפ, סיפרול ואפומורפין), הראו נטייה גבוהה פי שניים עד פי שלושה לפתח הפרעות בוויסות התנהגות בהשוואה לחולים שקיבלו רק תכשירים מסוג לבודופא (בארץ: סינמט CR, דופיקר, לבופאר וסטאלבו). קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר לפיתוח הפרעות בוויסות דחפים היא גברים, חולי פרקינסון צעירים (לפני גיל 65), בעלי קרבה משפחתית לסובלים מהפרעות בוויסות דחפים, המקבלים אגוניסטים דופמינרגיים. בשנת 2008 פסק חבר מושבעים בארה"ב כי התרופה האגוניסטית מירפקס (Mirapex, בישראל סיפרול) היא שגרמה לחולה פרקינסון בשם גארי קרבוניו לפתח בעיית התמכרות להימורים. כתוצאה משימוש בתרופה זו, כשש שנים לאחר שהחל בטיפול התרופתי בה, כבר צבר גארי הפסדים בהימורים בגובה 260,000$. בית המשפט פסק, כי חברת התרופות ידעה על תופעות הלוואי אך נמנעה מליידע את הרופאים או את המטופלים, וזיכתה אותו בפיצוי של 8.2 מליון $. כמובן שבזה נפתחה הדרך לרצף של תביעות נוספות בעניין זה. נכון אמנם, שלא היה צורך לחכות שש שנים ושהחולה או בני משפחתו כבר היו יכולים לדעת כבר מתחילת הטיפול בתרופה שישנם שינויים התנהגותיים הדורשים התייחסות, אבל ברור שהם לא קישרו את השינויים בהתנהגותו של גארי לעובדה שהוא נטל אגוניסט דופמינרגי, מירפקס. חשוב לציין, שרוב המטופלים באגוניסטים אינו מפתח את התסמונת הזו ונהנה משיפור משמעותי במצב המוטורי ובתפקוד היום-יומי.לטיפול באגוניסטים דופמינרגיים יש חשיבות רבה במחלת פרקינסון. בסקירה עדכנית של הירחון אוק' 2011 של החברה להפרעות תנועה (MDS) מתוארות ההשפעות החיוביות של תרופות מקבוצה זו; אלה תרופות בעלות יעילות גבוהה בשיפור התסמינים המוטוריים, והטיפול בהן, ללא תוספת לבודופא, מאפשר דחייה של התחלת הטיפול בלבודופא למשך תקופה של מספר שנים. דחיית הטיפול בלבודופא מאפשר דחיית הופעתן של חלק מתופעות הלוואי הלא רצויות של טיפול זה, כדוגמת דיסקינזיות (תנועות לא רצוניות) ופלוקטואציות (תנודות במצב המוטורי, ביחס למנת הלבודופא, מצבי OFF ו-ON). בנוסף לכך, לחולים שכבר מקבלים לבודופא, משפרת תוספת של אגוניסטים דופמינרגיים את מצבם ומאפשרת להשאיר את הלבודופא במינון נמוך. כיום ניתן לקבל את האגוניסטים הדופמינרגיים סיפרול ורקוויפ במנה חד יומית בשחרור מושהה – לאיזון תסמיני ממושך לשעות היום והלילה. לאורך מספר לא מבוטל של מחקרים, מדווחים חולים המשתמשים באגוניסטים דופמינרגיים על שיפור ניכר באיכות חייהם ומצבם הבריאותי טוב יותר. הם בוחרים בתרופות אלה בשל היכולת לקחת פחות תרופות, ליהנות משנים רבות יותר ללא סיבוכים מוטוריים ומתפקוד גופני ונפשי טוב יותר לאורך שעות היום והלילה. מדוע , לדעת החוקרים, מרחשות תופעות אלה בקרב חולי פרקינסון ומדוע אגוניסטים דופמינרגיים תורמים להן? לדופמין, המשמש כשליח נוירוכימי, יש חמישה סוגי קולטנים המפוזרים במוח בריכוזים שונים ומסוגלים לקלוט אותו וכך לשפעל את התאים אליהם הם מחוברים (זוהי בעצם מהות ההולכה העצבית במוח). באזורי התגמול במוח האדם הנמצאים בחלקו התחתון המרכזי של המוח (המערכת המזולימבית) קיים ריכוז מוגבר של קולטנים דופמינרגיים מסויימים שמגיבים במיוחד לתרופות מסוג אגוניסטים (קולטנים מסוג D3). ההבדל הבסיסי בין תרופה המשחררת לבודופא (למשל סטלבו או דופיקר) ובין תרופה מסוג דופמין אגוניסטים הוא, שהראשונה פועלת לייצור מוגבר של דופמין המשתחרר מהתא הדופמינרגי עצמו, ואילו אגוניסט פועל תמיד על תא המטרה של התא הדופמינרגי, כלומר, התא שאותו אמור התא הדופמינרגי עצמו לעורר או לעכב. במערכת התגמול (המזולימבית) קיים ריכוז מוגבר של קולטנים לדופמין מסוג D3, שהנם רגישים לטיפול באגוניסטים. לכן אצל חלק מהחולים (ולא אצל כולם כי הריכוז הזה מושפע גם גנטית), מתן אגוניסטים דופמינרגיים לטיפול באזור המוטורי שנפגע במחלת פרקינסון, יוצר גירוי מוגבר באזורי התגמול, שדווקא אינם נפגעים לאורך רוב שנות המחלה. אצל חלק מהחולים (מדובר על 5% – 13%) קיים כנראה ריכוז רב יותר של קולטנים של D3 באזורי התגמול, כך שהם מגיבים באופן קיצוני יותר לטיפול התרופתי. יחד עם זאת, עם הירידה בהשפעת התרופה בחלוף זמן ממועד נטילתה, מופיעה אצל אותם חולים גם נפילה במצב הרוח או תחושה של מעין "קריז" המאפיין מכורים הנמצאים בגמילה. בדומה להפרעות אחרות של התמכרות לחומרים או להתנהגויות כגון הימורים, החולה מנסה לשפר את מצב הרוח ולהיפטר מתחושת ה"קריז" והנסיגה של השפעת הסם, באמצעות הגברת העיסוק בפעולות המעניקות לו תגמול מיידי של הרגשה טובה וריגוש. לא מדובר כאן בהחלטה מודעת, אלא במנגנון התנהגותי שפועל באופן טבעי אצל מי שמתמכר לחומרים המסבים לו עונג ומנסה בדרכים המוכרות לו להחזיר לעצמו את התחושה הטובה. המחקר הראה, שמי שמפתח נטייה להפרעת וויסות דחפים בפרקינסון הוא גם מי שמאוד זקוק למינון גבוה של לבודופא, לפי דיווחו העצמי. אותם החולים, מקבלים גירוי כימי מאוד חזק באזורי התגמול בהשוואה לחולים שאינם מפתחים הפרעות וויסות דחפים, והנסיגה של השפעת התרופה גורמת להם לתחושה של גמילה מסם. כל אחד שסובל מהפרעה זו פותר אותה בדרכו – יש מי שפונה להימורים, ויש מי שפונה לעיסוק מוגבר בסקס. כל אחד פותר את הקושי שלו בהתאם לניסיון חייו ומה שהוא או היא יודעים שעושה להם טוב. מה קורה עם מי שלוקח גם לבודופא וגם אגוניסטים? קולטנים לדופמין מסוג D3, D2 נמצאים בריכוז גבוה במערכת התגמול, ותרופות של אגוניסטים דופמינרגיים מסוג פרמיפקסול או רופינירול ביחד עם לבודופא כנראה מעלות מאוד את הפעילות באזורי התגמול ומעלות את הסבירות לפתח הפרעות בוויסות התנהגות ודחפים כאשר הן ניתנות ביחד. איזה עוד הפרעות בוויסות דחפים נמצאו קשורות לשימוש מוגבר באגוניסטים דופמינרגיים? אגירת תרופות לצורך שימוש מופרז: במצב זה החולה אוגר את התרופות מכיוון שאלו מרוממות את מצב רוחו וגורמות לשיפור נפשי וגופני, אך הצורך בכמויות הולך וגובר ויחד איתו גם תופעות הלוואי האחרות והירידה במצב הרוח כאשר השפעת התרופה יורדת. עישון כפייתי: מצב זה מתואר באנשים שלא עישנו בעבר או עישנו מעט, ובעקבות הטיפול התרופתי הזה מעלים את צריכת הסיגריות במאות אחוזים. קלפטומניה: דחף מוגבר לגנוב, לרוב אין מדובר בפריטים בעלי ערך אלא בחווית הריגוש של המעשה עצמו. אגרנות כפייתית: מצב זה מתואר כצורך בלתי נשלט לאגור כמות רבה של חפצים על לרמה של הגבלת מרחבי המחייה בבית. Punding: נטייה לעסוק באופן כפייתי בפעולות או בתנועות חסרות משמעות, כגון: סידור דפים וקיפולם, פירוק והרכבה של חפצים, מיון תיקים, גזירת בדים או סידור לבנים. הוביזם Hobbyism: עיסוק כפייתי בתחביב (כגון כתיבה, ציור, עיסוק במוסיקה או שימושי מחשב) עד למצב בו נפגע התפקוד היומיומי, המשפחתי והחברתי של האדם. שוטטות Wandering: הסתובבויות נטולות מטרה ברגל, בתחבורה ציבורית או ברכב. מתי צריכה להידלק נורה אדומה המתריעה על הפרעה בוויסות דחפים אצל מי שנוטלים אגוניסטים דופמינרגיים? כאשר מתחולל שינוי ברור וחריג בהתנהגותו של האדם, ביחס להתנהגותו הרגילה. במקרה כזה רצוי להתייעץ עם הנוירולוג המטפל. השינוי יהפוך בהגדרה ל"בעיה" במידה וההתנהגות החריגה יוצרת הפרעה למהלך החיים התקין של האדם עצמו או של האנשים הנמצאים בסביבתו. למשל (דוגמאות אמיתיות): תחביב של ציור מהנה שיוצא מכלל שליטה: מצב בו התחביב משתלט על הסלון והופך את כולו לסטודיו עמוס כני ציור וצבעים עד שאי אפשר לחיות בבית. (הוביזם) אדם החובב דיג, קונה ביום אחד חמש חכות דיג. (דחף לקניות) אדם שבעבר לא הראה דחף מיני יוצא דופן וקיים יחסי מין עם אשתו אחת לחודש או חודשיים, עסוק כעת כל היום במין באתרי אינטרנט, מפלרטט עם נשים אחרות בניגוד לטבעו ושוקל ללכת לנערות ליווי או כבר עשה כן. (יש מקום לחשוד שמדובר בדחף מיני מוגבר). אם אדם שבעבר מעולם לא מילא כרטיס לוטו מבלה בכל יום בדוכן פיס, מוציא כספים גדלים ומגרד כרטיסי גירוד למרות שמעולם לא עסק בכך – יש כאן סיבה להתייעץ. אם אישה שבעבר בישלה פעמיים בשבוע, מבלה כל היום במטבח בבישולים והעלתה במשקל מעל עשרה קילו, יש כאן סימן לדאגה. הכלל הראשון בזיהוי הפרעות בוויסות דחפים הוא לשאול את עצמנו בכנות את השאלה הבאה: האם אני, הלוקה במחלת פרקינסון ומטופל תרופתית, מרגיש/ה, שיש לי קושי להשתלט על עצמי ולהימנע מלעסוק בצורה מוגברת בפעולות מתגמלות מסוימות, גם אם הן אינן מזיקות לי או לסביבתי? אם התשובה לשאלה זו היא כן, אז עליך לגשת לנוירולוג המטפל בך לצורך הערכה של חומרת השינויים האלו ובחינת דרכי טיפול אפשריות. שאלה שנייה: מה הכלים העומדים לרשותו של הצוות המטפל לעזור לך להתגבר על הבעיה מבלי לפגוע באיזון של התסמינים התנועתיים? גם זו שאלה הנשאלת הרבה. למרבה המזל, אפשר לענות עליה בצורה טובה ברוב הפעמים, וזאת על ידי שיתוף פעולה בין הגורמים המעורבים: החולה ובן/בת הזוג, הנוירולוג/ית המטפל/ת, פסיכיאטר או פסיכולוג, או סקסולוג. לכל בעיית התנהגות הקשורה לטיפול דופמינרגי, קיימות מספר דרכים בהן ניתן ללכת על מנת למצוא פתרון חלקי או מלא לבעיית ההתנהגות ושילוב שונה של אנשי מקצוע. למשל: במישור התרופתי: אם מופיעה בעיית וויסות דחפים ניתן לשנות תרופות, מינון או סוג ובכך להקטין את עצמת ההתנהגות הבעייתית. יש מקרים שצריך להפסיק את הטיפול באגוניסט ולהעלות בהתאם את המינון של הטיפול בלבדופא כדי לשמר את האיזון של התסמינים המוטוריים. ישנם מקרים שניתן להפחית את המינונים הגבוהים של התרופות בעזרת טיפול בקוצב מוחי שמושתל בניתוח. במידה וישנם סימנים של דיכאון, ניתן לתת תרופות נוגדות דיכאון ובכך לשמור על מצב רוח טוב של החולה. פתרון של בעיות התנהגות מיניות: במצב הזה, לאחר יידוע של הנוירולוג ו/או הפסיכיאטר ושקילת התערבות ע"י שינויים תרופתיים, מופנה החולה (עם בן הזוג, אם ישנו) למרפאה לטיפול מיני. המטפל המיני, המודע להשפעה של התרופות הדופמינרגיות על הדחפים המיניים, יכול לסייע לבני הזוג לגבש הרגלים להכלת הדחף המיני המוגבר ולהתמודדות עימו בצורה כזו שתאפשר המשך חיים יחד בצורה מספקת. הדבר נעשה בשיחות, במציאת פשרה ובסיוע לבני הזוג להעביר את הרצונות שלהם בצורה יעילה ורגישה, תוך שמירה על הכבוד של בן או בת הזוג. במקרה של בעיות נלוות הפוגעות בתפקוד המיני וביכולת להגיע לסיפוק מיני יש לטפל גם באלו בצורה תרופתית או התנהגותית. (כדי לאתר מטפל מיני באזור מגוריכם, ניתן לפנות לפורום סקסולוגיה-פסיכולוגיה באתר עמותת פרקינסון ולבקש המלצות על מטפלים קרובים אליכם, מתוך המאגר של ארגון המטפלים המיניים המוכרים בישראל, איט"ם www.itam.org.il). פתרון של בעיות התמכרות להימורים או קניות לא מבוקרות: במצב כזה החולה ובן הזוג משתפים פעולה ואמורים להעביר מידע על ההוצאות הכספיות, לשמור על כרטיסי האשראי ומסמכי הבנק ולבקר את כל הפעילות הכספית, כדי למנוע הוצאה כספית בלתי מבוקרת. מי שחי לבדו חייב להפקיד את החשבון הכספי שלו והזכות לחתום על העברת רכוש (אפוטרופסות) לבן משפחה עליו הוא סומך. רצוי להיות בקשר קבוע עם עובדת/עובד סוציאלי או פסיכולוג שתפקידם ללוות את המשפחה בתקופה זו ולסייע לה להגיע לחוף מבטחים. הטיפול ההתנהגותי בגמילה מהימורים או מקניות, מבוסס על טיפוח התנהגויות חליפיות המביאות לריגוש אך אינן הרסניות, כמו למשל: ארגון ערבי בינגו במסגרת פעילות פנסיונרים, או השתתפות בהגרלות על מתנות במועדוני לקוחות. ניתן לצאת לקניות במקומות בהם יש מבצעים ומוצרים בהוזלה, להגביל את סכומי הקנייה או לבצע את הקניות בקבוצה. כלומר, האסטרטגיה אינה להעלים את הריגוש שבהימורים או לחסל את הנטייה לקניות, אלא לנתב אותם למקומות בהן הם יהיו פחות מזיקים ויותר מבוקרים. הטיפול התרופתי מערב את הנוירולוג/ית והפסיכיאטר שיכולים לסייע תרופתית בהורדת הדחף לקניות או להימורים. פתרון של בעיית אכילה מופרזת: הטיפול במצבים אלה כולל דיאטנית קלינית שיכולה לסייע בבניית תכנית תזונתית מתאימה, מאמן כושר גופני שיכול לסייע בבניית תכנית אימונים לשריפת קלוריות ועידוד תחושת שובע ונוירולוג / פסיכיאטר שיכולים לסייע בהתערבות תרופתית. במידת הצורך אפשר לפנות לפסיכולוג שמתמחה בהפרעות אכילה, על מנת לקבל אסטרטגיות בבקרה על הדחף לאכול. לסיכום: המפתח לניהול נכון של כל המצבים שתוארו לעיל הוא קודם כל לצאת מהארון, לא להתבייש ולהכיר בקיומה של בעיה. השלב השני הוא לפנות לצוות המטפל ולדון בבעיות אלה, ולא להתמודד עמן לבד. חשוב שאנשי המקצוע הנכונים יהיו מעורבים בנעשה, ושבן או בת הזוג או בני משפחה נוספים יהיו מודעים למצב ויתמכו בשינוי – כך רב הסיכוי שהחולה יוכל להסתגל טוב יותר למצבו הבריאותי וההתנהגותי.  הריקוד עם התרופות הדופמינרגיות בחולי פרקינסון הנו לרוב בטוח ויעיל, אך לעיתים עשוי להיות הפכפך או אפילו מסוכן. על מנת להפיק את המרב מטיפול מתקדם זה, העשוי לסייע מאוד לאיכות חייו של חולה פרקינסון, יש לשמור על כללי זהירות ולזכור, שבעת הצורך ניתן וחשוב למצוא מענה מקצועי ויפה שעה אחת קודם.