חדווה פורת: מורשת של חכמת לב ואהבת אדם

חדווה פורת: מורשת של חכמת לב ואהבת אדם

חדווה נולדה בשנת 1936 למציאות של עוני ודלות בשאר יישוב, כבת

להורים ניצולי שואה שנאבקו לשרוד. בצל בית לא מתפקד וגירושי הוריה,

גילתה תעצומות נפש כבר בגיל 13, כשעברה לבדה לתל אביב בחיפוש אחר משענת. שם, מצאה שותפות גורל וחיבור עמוק עם אישה מבוגרת ובודדה; השתיים היוו עולם ומלואו זו עבור זו, כשחדווה סופגת ממנה את עולמות התרבות והאמנות של העיר הגדולה.

את ייעודה המקצועי מצאה בתנועת "הנוער העובד", שם נבטו זרעי החינוך

וההדרכה שליוו אותה כל חייה. בסניף נס ציונה פגשה את יעקב (יענקל'ה),

ויחד הקימו בקיבוץ אפיקים בית מלא אהבה ועשייה חברתית, בו גידלו את

ארבעת ילדיהם. חדווה צמחה מתפקידי הוראה וניהול בקיבוץ לקריירה ענפה כמרצה ומדריכת מורים בסמינר "אורנים". היא נודעה כמומחית

ל"אלטרנטיבות בהוראה", מתוך אמונה עמוקה שישנן אינספור דרכים

יצירתיות להנגיש ידע ולעורר הבנה.

גם לאחר פטירתו המוקדמת של יעקב כשהייתה בת 40, המשיכה חדווה

להפיץ אור וטוב. המוטו שלה היה לחפש "גם מתחת לאדמה" משהו טוב

ואמיתי לומר לכל אדם. היא האמינה במפגש האנושי הבלתי אמצעי, כפי

שנהגה לומר: "אדם ואדם נפגשים". עם פרישתה עברה לקריית טבעון כדי

להיות קרובה לנכדיה, שם המשיכה להוות השראה לסובביה עד יומה

האחרון. חדווה הותירה אחריה משפחה ענפה – ילדים, נכדים ונינים –

ומורשת נדירה של ראיית הטוב וחמלה.

יהי זכרה ברוך.